מיטל היקרה.
לפני שלוש שנים טבעו לי כל האוניות.
בסערה עזה התנפצו ישר לתוך קרחון אדיר.
נשברתי פיזית, רוחנית ונפשית.
פעם ראשונה בחיי מצאתי את עצמי נאלצת להתמודד לבד.
עם החיים, עם המציאות שהיה לי קשה להשלים איתה. עם עצמי.
מעט אספתי את עצמי והתחלתי להתנהל, אך ההתנהלות הייתה מכנית.
חייתי, נשמתי, אכלתי, גידלתי את ילדיי אבל מבפנים הכל סער.
אני אדם פתוח שנכון ללמוד ולהקשיב, ופניתי לכל הכיוונים, לכל מי שיכול היה לתת מענה לפצע הענק הזה שהיה פעור בי.
דיברתי, פרקתי, שיתפתי. התפללתי, ביליתי, השתוללתי.
הקפתי את עצמי בהמון חברים וחברות, אבל מבפנים הפצע עדיין היה פעור, והלך וגדל,
והפך לבור ענק.
ולא הבנתי מה לא בסדר???
ואז ברגעים שכמעט נשברתי – הכרתי אותך.
ואת לימדת אותי צעד אחר צעד לאהוב את עצמי, לסלוח לעצמי.
להכיר באמת בערך עצמי. לדעת שאני שווה כי אני שווה.
לא לקחת על עצמי את עול כל העולם, ללמוד לשחרר, להחדיר לי לנשמה שאני הבמאית של חיי, ולא כסלוגן אלא להרגיש כל בכל רמ"ח איבריי , ובנשמתי.
לא לפחד, לסלוח לעצמי גם אם אני טועה, לדעת להרים את עצמי גם כשזה לא פשוט (ואני הרי לא פשוטה).
להבין שהאושר בא מתוכי ולא יבוא משום גורם או אדם חיצוני.
לימדת אותי לאהוב את עצמי באמת.
לחיות בשלום עם האדם הקרוב אליי ביותר – אני.
עזרת לי להבין מה "לא היה בסדר" , מה היה חסר שם.
זו הייתי אני שחסרה.
אז תודה.
תודה שהבאת אותי לחוף מבטחים.
ומכאן השמיים הם הגבול.
שתהיה לנו שנה נפלאה
שנה מלאת קסם, אהבה , שפע חלומות, תעוזות ועשייה.
את נצורה לי בלב.
ענת.