כתבה שפורסמה בחג פורים. בדה מרקר.
"הגיע הזמן להתחיל לחיות את החיים כמו שחלמנו שאנחנו רוצים אותם. עם כל הפנטזיות, השאיפות והרצונות הכי כמוסים שלנו. זה אפשרי, רק שלפעמים צריך שמישהו יקח אותנו ביד ויוביל אותנו לשם, כמו שעושים עם ילדים. כי כולנו ילדים". מיטל רמתי, מאמנת אישית ועסקית בכירה, עם זווית מקורית ומעניינת על פורים ועל החיים
משנכנס אדר מרבים בשמחה והשנה גם אדר א' וגם אדר ב', כך ששמחת פורים היא כפולה ומכופלת. פורים זה קודם כל תחפושות, אבל זה גם החג היחיד בו מצווה לשתות ולהשתטות "עד לא ידע" – רוצה לומר עד שלא נדע עוד להבדיל בין המן למרדכי. עד כדי כך אנחנו מצווים להשתטות.
פורים זו גם הזדמנות להסיר מעלינו את המחסומים והמסיכות, לא לשפוט את עצמנו, להרשות לעצמנו, להעז, להפתיע, לפרוץ גבולות, לשבור מסגרות, ללכת עם הפנטזיה שלנו, לשכוח את הדעות הקדומות, את האמונות הישנות, לתת לעצמנו ליהנות, להתרגש ולהתלהב.
מעניין להביט לאחור ולתהות מתי באמת הרשינו לעצמנו להתנהג ככה? כפי הנראה כשהיינו קטנים. פורים, לפיכך, זו הזדמנות מצויינת להביט לרגע בילדים ובגישה שלהם לרעיון ההתחפשות ולהיזכר מי אנחנו, או מי היינו.
מיטל רמתי
מיטל מרחיבה "זה קורה לקראת גיל חמש, הגיל בו ילדים כבר יודעים בדיוק למה הם רוצים להתחפש, בין אם זו נסיכה או סופרמן. הם מדוייקים בדרישות שלהם, הם קשובים לעצמם ולפנטזיה שלהם, הם מבינים שיש להם כאן הזדמנות לממש את עצמם ולהביא לידי ביטוי עולם פנימי שלם ושיש פה חלום שאפשר להגשים. הם משקיעים בבניית התחפושת, מתעקשים על הפרטים הכי קטנים, משקיעים זמן ומחשבה, מצליחים להוציא מהורים את הסכום הדרוש לתחפושת – ולפעמים זה לא מעט – והם כל כך ממוקדי מטרה, שאפשר רק לקנא בנחישות שלהם ובדבקות במשימה.
בתחפושת שנבחרה יש גם מסר – אני בוחר במה שעושה לי הכי טוב, לאיזה סוג של דמות אני רוצה להתחבר השנה, איזה כוחות אני רוצה שיהיו לי. וככה זה כל שנה, עד גיל 12 או 13, שאז קורה משהו. גיל ההתבגרות מטשטש את הדיוק הזה ומתחילה מלחמה פנימית בין הילד שיודע מה הוא רוצה, לבין הנער המתבגר ששואל את עצמו כל מיני שאלות כמו – מה אופנתי עכשיו, מה יהיה יותר קול ומה יגידו אחרים. זו תחילתה של ההתרחקות מנשמתו של הילד הפנימי. האגו המתפתח בגיל הזה לומד לקחת את המושכות ולהתחיל לנהל את העניינים, כשהוא מונע בעיקר מחיזוקים חיצוניים ופחות משאיפות וחלומות אישיים. זה גם הגיל בו קשה לנו לחבב את עצמנו, אנחנו משתנים, ההורמונים משתוללים ולפעמים אנחנו לא יודעים מי זה שם מול המראה.
פנטזיית הילד הפנימי מתעוררת שוב בתום גיל ההתבגרות, סביב 18-17, והיא מחזיקה מעמד עד גיל 25-22. זהו. מעכשיו אנחנו גדולים. אנחנו לומדים שצריך לספק לסביבה את הסחורה שהיא רוצה מאיתנו. להיות רציניים. לעשות תואר או שניים. לעבוד במשהו מועיל. אנחנו מצטרפים למירוץ העכברים של החיים. פחות קשובים לעצמנו. הולכים לאיבוד. חלקנו זוכרים את הילד הפנימי, אולי אפילו מתגעגעים אליו. לפעמים אנחנו מוציאים אותו לסיבוב באירועים מיוחדים ומשתטים קצת, עושים רק מה שעושה לנו טוב, אבל מיד חוזרים למסלול. והמסלול הזה, במרבית המקרים, לא מזכיר את פנטזיית הילדות שלנו. להיפך, הוא הולך ומתרחק ממנה, שוכח אותה .
אז מה צריך לקרות כדי שנקום בבוקר – כל בוקר – עם התרגשות פורימית, שנעבוד בעבודה שעושה לנו טוב, שנתלהב מהחיים, שנחייך על בסיס קבוע, שנתרגש.
מיטל רמתי, מאמנת אישית ועסקית בכירה, מכירה את הדרך בחזרה אל הילד הפנימי, ויודעת איך לשחרר אותו מחדש מתוך כל אחד מאיתנו. "אנשים נכנסים למסלול חיים שגרתי", היא אומרת, "שוכחים את עצמם ואת הילד הפנימי שלהם, מעבירים יום ועוד יום, מרוצים מעצמם ברמה כזו או אחרת, אבל עמוק בפנים הם שואלים – זהו? אלה החיים? ככה זה נראה?
"הם מחכים שיום אחד יקרה משהו – מי יודע מה – שישנה את חייהם ויעשה אותם מאושרים יותר. מה זה המשהו הזה? גם הם לא יודעים להגיד. ואני אומרת: תפסיקו לחכות לניסים, פעם בשנה רק בחג החנוכה, תיצרו אותם כל השנה. אל תחכו לאירוע משברי כמו פיטורים, או כל משבר אחר, כדי לזוז אל המקום בו אתם רוצים להיות. אתם בכלל יודעים מה אתם רוצים להיות? עד כמה אפשר לחכות עם השאלה 'מה תרצה להיות כשתהיה גדול ?'. הרי התשובה נמצאת עמוק בפנים אצל כל אחד מאיתנו. צריך רק לתת לה לצאת, להיזכר בנחישות הילדותית שלנו להגשים חלומות ופנטזיות ולעשות בדיוק אותו דבר".
אני מזמינה אתכם לעשות תרגיל קטן ולא מסובך. קחו דף נייר, הכינו לעצמכם כוס קפה, או כוס יין וענו על שלוש שאלות פשוטות: 1. מה רציתי להיות כשאהיה גדול ואיפה אני היום ביחס לתשובה? 2. עכשיו, כשאני גדולה, האם אני שמחה ומאושרת עם מי שאני ובמקום שהגעתי אליו? 3. האם יש בי ידע, כוחות וכלים כדי להביא את עצמי אל המקום הטוב עליו אני חולם?
השאלה הרביעית צריכה להיות – האם אני יכול לעשות את זה לבד, או בעזרת אנשי מקצוע. "אנחנו חיים בתקופה בה יש אנשי מקצוע שיודעים את העבודה וטובים בתחומם", אומרת רמתי, כולנו נעזרים באנשי מקצוע , עבורנו ועבור ילדנו. תארפיה באומנות, הוראה מתקנת ליווי הורים ואחרים. "אם שברנו רגל לא נהסס ללכת למיון ולשים גבס. ככה צריך. ואם נשבר בנו משהו פנימי, האם יש מי שמתקן אותו עבורנו? קיראו שוב את שלושת התשובות שלכם וענו לעצמכם בשיא הכנות – אם הכל היה מתאפשר, והיה לי זמן וכסף, מה הייתי רוצה לעשות? איפה הייתי רוצה להיות? ושאלת מיליון הדולר: מי הייתי רוצה להיות?
"יש אנשי מקצוע שיודעים את הדרך אל המקום הזה", אומרת רמתי, "והם יכולים להוביל אתכם לשם. המוטו הוא 'לחיות בשלום עם עצמך'. לשחרר את הילד הפנימי ולהרשות לו להשתטות ולהשתובב. לא רק בגן המשחקים או בלונה-פארק עם הילדים. לא רק בפורים כשמותר וזה בסדר, אלא כל יום. הגיע הזמן להתחיל לחיות את החיים כמו שחלמנו שאנחנו רוצים אותם. עם כל הפנטזיות, השאיפות והרצונות הכי כמוסים שלנו. זה אפשרי, רק שלפעמים אנחנו צריכים שמישהו יקח אותנו ביד ויוביל אותנו לשם. כמו שעושים עם ילדים. כי כולנו ילדים".
מיטל רמתי (43) נשואה ואמא לשלושה, מאמנת אישית ועסקית בכירה למעלה מעשר שנים.